כאשר שואלים אותי כמה זמן כתבתי את בקרוב תתחילו להזיע
אני מורידה את המבט לרצפה וממלמלת ש-8 שנים, אבל מי סופר.
בסתר ליבי גם אני מאמינה שכמו אצל כל סופר ראוי לשמו
אחרי 8 שנים הייתה צריכה להיות ברשותי יצירת מופת
עם כמו עמודים שמאפשרת להשתמש בספר גם לצרכים
לצרכים אלימים יותר.
אז אני מתחילה עם ההתנצלויות –
יש את דניאל, ניב ושי (האחרון תחזוקה קשה במיוחד).
אחרי יש את מפלצת העו"ש שדורשת עוד ועוד מזומנים
ויש גם עסק עצמאי, דד ליין ולקוחות.
ואז יש את הגרסה הראשונה שאני שונאת,
ואת הגרסה השנייה שאני עוד יותר שונאת…
מפה לשם עוברות כמה שנים טובות
של פקפוק עצמי והבטחות שאפסיק
עם התחביב המוזר הזה.
רק בטיוטה הרביעית או אולי בחמישית
אני מתחילה להאמין שאולי יש לי משהו נחמד ביד.
ואז מגיע היום שבו ההוצאה לאור
מסכימה שהמפלצת ראויה לפרסום
ומשם עוד טיוטה ועוד טיוטה.
* איור שלי על צילום של יואל זהר שנעשה לפני עידן הקרח,
לדעתי, עוד כשכתבי את הטיוטה הראשונה.