כשהייתי ילדה קטנה ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש לא לשמוע כלום, לחיות בתוך עולם הדממה השלו. אבל למרות קרבתי המיוחסת לעולם הזה, אף פעם לא הצלחתי לחוות את ההרגשה – אני זוכרת פקקי צמר גפן ענקיים תקועים בעומק אוזניי. וגם ניסיון לסגור ולאטום עם מגבות את החלונות והדלתות כדי למנוע מהרעשים לחדור פנימה, או שפשוט הייתי נחנקת בין שתי כריות עבות שנקברו יחד עמי מתחת לפוך.
מדי פעם הייתי מכסה את כל הראש במים החמים שבאמבטיה. ניסיתי את השיטה גם בבריכה הציבורית, כדי לגלות שהרעשים כמו נמלים שמריחות סוכר, צועדים לכול מקום.
במקום להרגיש בת מזל על היותי שומעת כפי שאימא ניסתה לחנך אותי מהרגע שנשמתי בכוחות עצמי, מצאתי את עצמי, לפעמים, ובעיקר בגיל הילדות, מקנאת בשלוות החירשות שלהם. במיוחד בלילות עם רעמים חזקים, או עד היום כשאני שומעת גור חתולים קטן מילל לאמו ואני לא יכולה להפסיק את המחשבות על כך שקר לו והוא רטוב ואומלל ברחוב האכזר.
כשהייתי קטנה, כשהמבוגרים היו שואלים אותי מהי המשאלה הכי גדולה שלי, הייתי עונה שאני רוצה שלאוזניים שלי יהיה מחובר כפתור קטן, כמו במכשיר שמיעה, כדי שאוכל לכבות אותן בכל פעם שרעש כלשהו יציק לי. כולם היו משועשעים ובעיקר נבוכים מהתשובה המקורית, אף אחד לא יכול היה להאמין שמישהי, גם אם היא מוזרה כמוני, באמת תרצה לשלול את ברכת השמיעה מאוזניה.
***כל הזכויות שמורות לשירה רייז משולם. סופרת צללים