כפי שקורה במרבית החברות המתוקנות, התחברתי לעוד 2 בנות שניהלו את חייהן, בדיוק כמוני, הכי קרוב לפינה הכי רחוקה בכיתה. אחת מהבנות הייתה ילדה חרשת לכול דבר ועניין – היא לא שמעה כלום ללא עזרת מכשיר השמיעה.
אך אימא שלה התעקשה לקבור את ראשה כמה שיותר עמוק בחול ולטעון שילדתה היא בסך הכול כבדת שמיעה, או אם תרצו סובלת מלקות שמיעה קלה שמכשיר שמיעה בכול אוזן יכול לתקן בלי שום בעיה. העובדה שאותה ילדה הרגישה כמו דגיג טונה שמנמן וחסר הגנה במים שכרישים מורעבים שורצים בהם.
העובדה שהיא לא דיברה ברור, או שהיא לא הצליחה לשמוע את דברי המורה גם עם מכשיר השמיעה ואפילו לא התחנונים הבלתי פוסקים בפני אימא שתפסיק את הסיוט הזה ותשלח אותה לבית ספר של חרשים או לכול הפחות למועדון החרשים – כול אלו לא היו טענות מספיק חזקות כדי לשכנע את האם או למשל את צוות החינוך לשנות את החלטתם לנטוע את הילדה באדמת מדבר צחיחה לה ובהתאם לרוח התקופה – לא לספק את ההשקיה המתאימה.
אותה חברה חיפשה את קרבתי לא על שום ביישנותי הרבה, ואפילו לא על שום רזוני יוצא הדופן או הנטייה שלי לחלום בהקיץ, אלא דווקא משום שהוריי היו חרשים. זו הייתה משאת ליבה הכמוסה, להיות ברת מזל כמוני ולזכות בהורים חרשים. באותן פעמים שנפגשנו אחרי הלימודים, הדבר היחיד שהיא רצתה ממני הוא שאלמד אותה לדבר בשפת הסימנים ואם משום מה העדפתי לעשות דברים אחרים, היא פשוט עברה למטבח כדי לשוחח עם אמי.
כעבור תקופת מה הצטרפה ילדה נוספת לזוג המוזר שהפכנו להיות, היא הייתה ילדה יפה וחכמה, אך לרוע מזלה היא העדיפה, במקום למלוך על הכיתה בזכות יופייה הרב, להתעמל בכול רגע פנוי. היא הייתה חזקה יותר מכל הבנים בכיתה ביחד – דבר שהוציא אותה – ללא אפשרות לפסילה נוספת מחוץ למשחק הכיתתי, מאוחר יותר אותה ילדה הצליחה לחזור למשחקי הכס הכיתתיים, כנראה משום שהשיער שלה היה חלק וארוך יותר מהאהבה העצומה שלה לספורט. כך הצלחנו 3 המוסקטריות להעביר מקצת משעות אחר הלימודים בנעימים אם תרצו, או לכול הפחות לא בבידוד מוחלט.
זה לא היה עלוב כמו שזה נשמע, בעיקר משום שלא ידעתי שאפשר אחרת, לא ידעתי לדוגמה שבחורף בזמן שאני ישנה, כמו פולנייה טובה, בין השעות 2 ל-4 שאר ילדי כיתתי נפגשים במרתף של אחד מילדי הכיתה ומשחקים פינג פונג. לא ידעתי שבקיץ הם שיחקו בחוץ שבע אבנים, מחבואים, תופסת עכברים ועוד אלפי פעילויות שאמורות לעשות טוב לגוף ובעיקר למעמד החברתי בכיתה.
וכמו שכולנו יודעים מה שאנחנו לא יודעים אינו מזיק, עד שאנחנו מתחילים לדעת.
כל הזכויות שמורות לשירה רייז משולם, קופירייטינג, כתיבת בלוגים ועוד…