יום אחד התפתחה ביני לבין אחת הילדות היותר מקובלות בכיתה שיחה. למזלי הרב – ולדאבונה של אותה ילדה היא גילתה שמלכת הכיתה בחרה בילדה אחרת כחברה טובה, ובצר לה היא חיפשה בבהילות של אחת שנפלה לה העדשה על הרצפה בשירותים של הבית ספר – מישהי שתלך עמה בדרך הארוכה (בעינינו) חזרה מבית הספר.
תקופת הילדות נתפסת בעיניי כאחת התקופות הנוראיות ביותר שילדים צריכים לעבור, בעיקר בגלל העבודה שבתקופה הזו אם היית שונה ואפילו בנקודת חן אחת, היית אוכל חצץ – וכאן לא מדובר במטפורה אלא באפשרות ישימה בהחלט, במיוחד אם לרוע מזלך אתה בן. אבל, אני גם חייבת להודות שבילדות יש דברים מופלאים כמו האפשרות ששיחה אחת בין שתי ילדות שהולכת במשך פחות מעשר דקות ביחד, תהפוך אותן לחברות בנפש.
כך תוך מספר ימים, לא רק שהייתה לי חברה טובה שבאמת אהבה אותי כפי שאני (פחות או יותר) ואני אהבתי אותה כפי שהיא, אלא שפתאום הוסרה שעוות הבדידות מאוזניי והתחלתי לשמוע את הזמזום החברתי שרחש בכיתה, ויותר נפלא מכך – הילדה הכי מקובלת בכיתה וחברתה הטובה החדשה, החליטו שזה יהיה ממש נחמד אם נהיה רבעיה של חברות טובות ו-וואלה הנה אני עומדת לי, נבוכה, גמלונית וביישנית בראש הפירמידה החברתית וילדים בכל הצבעים נושאים אליי את עיניהם ומצפים שאתנהג בהתאם.
וכשאת ילדה כל-כך גמלונית שלא מצליחה אפילו להעביר כוס מיץ פטל (שאינה מלאה עד סופה) מהמטבח עד הסלון בלי לשפוך קצת על הרצפה, וכשכל דבר נופל לך מהידיים בגלל מבט של ילד, גם אם המבט שלו ננעל עלייך רק משום שהוא לא רצה לצפות בחברו לספסל הלימודים מחטט עמוק באף. לנסות ללמוד באחר הצהריים אחד חמש אבנים, קפיצה על חבל, לתפוס כדור והכי חשוב לרוץ מהר… תסכימו, זו משימה קשה הרבה יותר מאשר להתקבל לצוות האסטרונאוטים שאמור לצאת במשלחת הבאה למאדים.
מזלי שפעם לא היו סוקלים באבנים ילדים גמלוניים אלא פשוט מלגלגים עליהם, ואצלי הלגלוג היה קצת פחות בולט כי בכל זאת הייתי החברה הכי טובה של זו שפעם הייתה החברה הכי טובה של מלכת הכיתה והכי חשוב הייתי חלק מרביעיית בנות נחשקת.
מצד אחד החלום התגשם – היו לי חברות טובות והן באמת היו ילדות מתוקות וחברות נהדרות. עולמות חדשים ונפלאים התגלו בפניי לא רק מבחינה חברתית, אלא גם מבחינה תרבותית – גליתי את ההולי הובי, את ניירות המכתבים המתוקים, עטיפות ספרים שקופות עם ללבות אדומים, עטים עם דיו מתחלף, מחקים בצורות נפלאות, בגדים של טופר ועוד שלל ניסים ונפלאות.
והכי חשוב גליתי גם את מסיבות הפיג'מה הקסומות…
אבל למרות העולם הקסום שנפתח בפניי, התנהלתי במעין לחץ תמידי של אחת שצריכה לעשות כל מאמץ כדי להוכיח שהיא ראויה למעמד, הייתי צריכה לשקול כל מילה ולהתנהג כמו כולם, כדי שבטעות מי שאני הייתי באמת לא תברח החוצה. משום שאז הייתי בטוחה שמי שאני באמת רק תרחיק אנשים ממנה.
כל הזכויות שמורות ל- "מילים של שירה" סופרת צללים