"לא צייתת לתמרור עצור. חלפת ביעף במעילון דמוי פרוות זאת, עם אוזניות הווקמן מהודקות לראשך. היתה הפוגה קלה בגשמים, והם כבר עמדו להתחדש. מעל צמרות עצי הדולב, מעל האנטנות, גדשו הזרזירים את האור האפרפר, עננות של נוצות וציוצים, כתמים שחורים מרצדים, הם השיקו כנפיים בלי להיפצע, נפוצו לכל עבר ושוב להתקבץ לגיחה מחודשת. מתחתיהם הניחו העוברים ושבים עיתון או את ידיהם על הראש כדי להתגונן מפני ברז החריונים שצנח משמים ונערם על האספלט לצד עלי השלכת הרטובים והפיץ ריח מתקתק ומעיק שכולם נחפזו להשאיר מאחור".
אחד מהספרים האהובים עליי ביותר. כתיבה מושלמת.