קהילת החרשים, כפי שאני הכרתי אותה כשהייתי קטנה, התנהלה כמו קיבוץ רק שחברי קיבוץ החרשים במקום להיות מרוכזים במקום אחד היו מפוזרים ברחבי הארץ. הערך העליון בתוך הקהילה היה "ערבות הדדית", כמות העזרה ובעיקר התמיכה החברית שהחרשים העניקו אחד לשני הייתה בלתי נדלית, כך שגם ברגעי מצוקה גדולים וגם ברגעי אושר – אף פעם לא הרגשת לבד.
אבל כדי להעניק עזרה וכדי לחגוג שמחות היה נחוץ כמובן הידע האינטימי לדעת בדיוק רב מה קורה אצל מישהו אחר. ולמרות שבתקופת ילדותי הפקסים שימשו כמכשיר התקשורת העיקרי, קצב העברת הרכילות היה יותר מהיר ממהירות האור. עד כדי כך שלפעמים ההורים שלי קיבלו מידע על חתונה עוד לפני שהכלה הנרגשת אמרה "כן".
ובהיותי חלק מהקהילה תמיד ידעתי הכול על כולם, החל מהדירה שהגיעה כירושה לא צפויה לזוג חרשים במצב כלכלי רעוע, דרך הרגלי השתייה הנלוזים של אחד מהילדים המתגברים וכלה באותו גבר שהיכה את אשתו.
ידעתי עד לפרטים שאפילו "פנאי פלוס" היו חושבים שהם אישיים מדי בשביל לפרסם אותם ברבים. מעולם הרכילות האינטנסיבית הזו לא נתפסה בעיניי כרכילות, לא היה בה שום דבר מרושע וגם לא צרות עין – הרכילות הזו הייתה ועודנה עמוד התווך של קהילת החרשים והיא האפוקסי שמחבר לטוב ולפעמים גם לרע את חברי הקהילה.
כמובן שגם אנחנו הילדים השומעים, ממש כמו הילדים החרשים, היינו חלק מאותה רשת תקשורת מפותלת ונמרצת. בלי ידיעתנו ובלי שאף אחד ישאל לרצוננו הועמדנו לתחרות מול ילדים שומעים אחרים. זה התחיל בנימוסים, המשיך לציונים, משם כמובן היו השוואות לימודים באוניברסיטה והשוואות של עבודות ראשונות. והתחרות האולטימטיבית "הבן/הבת של מי טובים יותר" המשיכה גם לבני הזוג שלנו שהיו כמובן צריכים להרוויח יותר מבני הזוג של אחרים או לפחות לעסוק בעיסוק בעל חשיבות כלשהי: עורך דין, מנהל חברה, משרד הביטחון ואם אפשר לבקש – אז תפקיד בכיר בחברת היי-טק שטומן בחובו הרבה נסיעות חשובות לחו"ל היה גורם לניצחון בנוקאאוט מוחלט.
ולאחר הנישואים התחרות הגיע כמובן לכמות הנכדים שיכולנו לייצר…
אני הייתי סוס שממש לא כדאי להמר עליו בתחרויות מהסוג הזה – מילדה ביישנית וקצת מבולבלת שלא יודעת לסמן כמו שצריך, הפכתי להיות נערה מתבגרת שמסופרת קצר, לובשת שחורים מסתובבת עם חברים מפוקפקים. ונוסף על הצרות האלו בגיל 16 נתפסתי על ידי אחת מחברותיה הפחות אהודות של אמי אוחזת בסיגריה. השמועה על הבת הסוררת והמעשנת התעופפה מהר יותר מגוזל שבורח מנץ. אכזבת אמי הייתה עצומה ואני לא בטוחה האם זה מהעובדה שהיא גלתה שבתה מעשנת או מהעובדה שכולם גילו זאת לפניה.
כך חיינו כולנו חיי קהילה תוססים למדי מתוך ידיעה ש"האח החירש" מתבונן בנו היטב והוא רק מחכה לעוד פיסת רכילות קטנה שאפשר יהיה להעביר הלאה.
ואתם יודעים מה?
היום אני מתגעגעת לזה… בכול פעם שאמי מגיעה אני מחכה בקוצר רוח לסיפוריה על מעלליו של אחד מהחברים, או של אחד מהילדים, או של הבני דודים, או של החבר של החבר של…
ואני גם אוהבת מאוד לרכל אבל לא רכילות מרושעת, קטנונית ונלוזה, אלא רכילות אכפתית כזו שבאה מתוך דאגה אמתית, רכילות שבסופה יש את הערבות ההדדית שכולנו כמהים אליה.
כל הזכויות שמורות ל: מילים של שירה, סופרת צללים