היום קראתי ב:ymedia על הביקור המוצלח בישראל של 6 מהבלוגרים הבולטים בעולם. הביקור הוא כמובן חלק מפרויקט שנועד להראות לעולם עד כמה ישראל היא פתוחה וליברלית, גם אם על פי רוב המדינה שלנו תומכת בעבודה בעיניים בכול הנוגע לקריטריונים האלו. ראו את הימים האחרונים אצל אסף אבידן, יהונתן גפן, אחינועם ניני, ולהבדיל אלפי הבדלות דבריו של פרופסור אמיר חצרוני.
אבל הניצוץ שצד את עיניי הוא לא ביקור יחסי הציבור של הבלוגרים, אלא צמד המילים 'בלוגרים בולטים' שהוליד כמובן קנאה קלה עד בנונית. זה לא שאני רוצה שיקראו לי בלוגרית מובילה או בולטת, למרות שאני מאוד רוצה, אלא שפשוט אני רוצה להתפרנס ביותר מכבוד מהכישרון שלי, מהתשוקה שלי לכתוב ובעיקר מזה שיש לי מה להגיד כמעט על כל דבר, וגם קצת מזה שאין כמעט תחומים שאינם מרתקים אותי. המצב שלי חמור עד כדי כך שכאשר סיקרתי כנס על קורוזיה עבור לשכת המהנדסים, הקשבתי מרותקת להסבריו של המרצה על מלחמת המדענים בקרוזיה שעלולה להתפתח בשתלים ממתכת שמושתלים בגופם של החולים (סיקור ההרצאה הזו התרחש לפני שנים רבות, כך שאל תתפסו אותי במשפט הלא מדויק בעליל שכתבתי כאן).
ומתוך הקנאה הרגעית הזו, שהגיעה דקה לאחר שעוד לקוחה בישרה לי שלצערה למרות שהיא הבטיחה לשלם לי במזומן היא תוכל לשלם לי רק בעוד חודש (הפעם אפילו לא טרחתי לשאול 'למה לעזאזל למה…' אלא שוב שלחתי תפילת הודיה לקופידון שהצליח ברוב חוכמתו לגרום לי להתאהב ולהתחתן עם בחור, מוצלח לכל הדעות, שברבות הימים הפך למנהל פרויקטים בחברת תקשורת מבוססת שכרגע לא נמצאת באיזה תהליך של התייעלות שמבוסס על הרעיון המזהיר והמקורי של עוד פיטורי עובדים).
מתוך אותה קנאה, חשבתי לעצמי האם יש אי שם בארץ השממה הכתובה שלנו בלוגר שמתפרסם רק מכתיבת בלוג, ואני לא מדברת על בלוג אופנה שמתפרנס ממכירת בגדי מעצבים, או על בלוג מסחר במטבע חוץ שמתפרנס משיווק של פלטפורמת מסחר שבסופו של דבר תגרום להרבה אנשים להפסיד הרבה מאוד כסף.
שאלתי את עצמי האם יש בלוגר שמתפרנס אך ורק מכתיבה על תחום שמעניין אותו (והוא לא איזה אושיה מפורסמת שקנתה את שמה מפעילויות שאינן קשורות לכתיבה) והתוצאה של הכתיבה הזו היא לא מכירה של מוצר או שירות כזה או אחר, אלא רק כתיבה טובה של דעה או חוויה.
ונראה שהתשובה לשאלה שלי היא ללא כחל וסרק – לא, משום שבארצנו הקטנטונת אין מושג כזה 'בלוגרים מובילים' ואין אפילו בלוגרים עם אלפי עוקבים נאמנים, אם נוציא מהמשוואה את עמרי חיון שהצליח להפיח קריירה שלמה מבלוג הרכילות שהוא כתב פעם בתפוז, כשתפוז עוד היה מקום שכדאי לקפוץ אליו.
והסיבה לעובדה שגם בעידן האינטרנט הפורח אין בלוגרים ישראליים מובילים, היא לא קהל קוראי העברית המצומצם בהשוואה לקוראי השפה האנגלית, וגם לא היעדר הזמן הפנוי שיש לכותבי הבלוג כדי לכתוב פוסטים ראויים שאף אחד לא רוצה לשלם עליהם, כי גם אם הם ראויים הם בעיקר לא מכניסים כסף. הסיבה נעוצה בעובדה שכתיבת בלוג אינה נתפסת כסוג של אמנות, או ככלי להביע דעה, אלא פשוט כעוד כלי שיווקי או במקרה הטוב מכירתי, ובמקרה הגרוע אמצעי עלוב לקידום אתרים.
קראתי שוב את הפסקה האחרונה והיא יצאה לי פסקה דיי פולנית קצת ממורמרת ואולי אפילו מצטדקת ואני רוצה להכניס גילוי נאות – בשנים האחרונות אני מתפרנסת ממש טוב מהכתיבה, וכן, יש אנשים שכבר מבינים את ההבדל בין כתיבה איכותית לכתיבה למנועי חיפוש או למטרות קידום כאלו או אחרות.
אבל עדיין…
הרצון שלנו הישראליים למצוא קיצורי דרך ולהפוך כל אמצעי שנמצא באינטרנט לאמצעי שיביא עוד כסף (ראו מה קורה לאחרונה בפייסבוק), פשוט הורג את הבלוגים בכלל ואת הבלוגרים בפרט.
אבל מצד שני, או בנימה אופטימית יותר – אני מאמינה שבזכות כל הבינוניות שמקיפה היום את תחום כתיבת הבלוגים לשם שמיים ולא לשם פרנסה – הבלוגרים הטובים והמוכשרים באמת הם אלו שיצליחו לא רק לבלוט מעל כולם, אלא גם להתפרנס ביותר מכבוד, רק מעצם היותם בלוג מקורי, מרתק, אולי מצחיק, אולי נוגע ללב…