רוב הסופרים שכותבים על גילוי הכתיבה, מספרים שהם התחילו לכתוב יומן בגיל צעיר מאוד, בעיקר משום שהם היו זרים, שונים ומשונים באקווריום המלוח שלתוכה הם הוכנסו – ועל כן בודדים מאוד.
אותה בדידות חיצונית כאבה יותר משום שכמו ים שטוח שמסתיר בצביעות שלווה זרמי מים חזקים, כך החוסר בלפחות חבר או חברה טובה אחת, הרגיש כאילו המילים שבאות לבטא מבול מחשבות נסגרו באריזת ואקום, והלחץ בתוך האריזה גורם לכאבים מוחשיים.
כך אותם ילדים בודדים – שמוחם היה עמוס בפעילות מייגעת ולפעמים מעוררת חרדה של מחשבות, חוויות ורגשות – הרגישו שהם חייבים לחלוק את הטייפון הרגשי שבתוכם, אם לא עם בן אדם שנשמה באפו, אז לפחות עם עצמם וכדי שלא להיחשב כמוזרים יותר, משום שהם התחילו לנהל עם עצמם שיחות בקול רם, הם פנו אל שתיקת הדף החלק.
למרות שגם אני בלשון המעטה לא הייתי משופעת בחברים, לפחות לא עד כיתה ה' או ו', הסיבה שהניעה אותי להתחיל לכתוב יומן הייתה דווקא המנעול הקטן של היומן שצבעו זהב נוצץ ואליו נלוו שני מפתחות קטנים ומסולסלים – שהבטיחו שאם אצליח להחביא אותם כמו שצריך, היומן הזה הוא רכושי הבלעדי והפרטי – בבית שלי גם אם הייתי שמה את המפתחות יחד עם היומן באמצע שולחן האוכל שבמטבח וכותבת עליו 'תקראו אותי' – אף אחד לא היה טורח לקרוא את הכתוב בו, אבל הבטחת היומן נשארה הבטחה.
והתמונה על השער של היומן – ילדת הולי הובי מתוקה, לבושה בשמלת מלמלה שצבעה תכלת, לראשה כובע רחב שוליים, יושבת על גזע עץ מחבקת באהבה גוזל שמרגיש נעים כמו שמיכת פוך. זהו יומן, עם הבטחה לסוף רומנטי וזו ההבטחה שגרמה לחשק העז לכתוב ותוך כדי להרשות לעצמי לדמיין את עצמי כגיבורה נאצלת ויפה, עם שיער שמצליח להסתדר לשם שינוי, מאחד הרומנים של ג'ין אוסטין, ובסופו של דבר יגיע האביר ובמבט ראשון בתסרוקתי המסודרת ייגלה את נפשי המדהימה (מחשבות רומנטיות ותקווה לאביר על הסוס הלבן שבאמת יבין עד כמה אני נפלאה, התחילו אצלי בגיל מאוד צעיר, כנראה בזכות הרגלי הקריאה האובססיביים שלי).
כמובן שעכשיו, לאחר שקראתי מספר לא מעט של ספרי הורות ומאמרים פסיכולוגיים על הילדות, אני יכולה להוסיף גם את הסיבות המקצועיות להחלטה לכתוב יומן: הורים חרשים, כך שלמרות כל הרצון הטוב מצד אמי, עדיין היו המון דברים שהרגשתי שאני לא יכולה לשתף, משום שלא יכולתי להסביר איך אני מרגישה כדי שהיא תבין, הרגשות שלי היו (ועודם) מפוצלים מדי מכדי שיהיה אפשר להסביר אותם במילים פשוטות לא כל שכן בשפת הסימנים.
אני גם לא בטוחה שזה קשור לחרשות שלה, אלא לעובדה שלפני יותר מ-30 שנה, ילדים לא נהגו לשתף וההורים לא ראו שום צורך נואש לחלוב מילדיהם מידע, ובעיקר נתנו להם לחלוף על פניהם, בזמן שהם רואים חדשות בסלון – גם כשהפרצוף של הילדים צעק שהם במצב רוח ממש רע. וישנה גם אחות גדולה עם אופי שונה לחלוטין מהאופי שלי, עם נטייה שלא לחשוף אף רגש וסלידה משיחות חולין. כך שלמרות פער גילאים קטן שיכול היה לאפשר סוג מסוים של חברות, מעולם לא נהלנו שיחות נפש לתוך הלילה (בעצם הייתה פעם אחת, בודדה ונפלאה). ואיך אפשר בלי הבידוד החברתי, אימת כל הילדים.
כך התחלתי לכתוב את יומני הראשון, בכתב יד כל-כך קטן שנראה כמו גללים של נמלה. מסוג כתבי היד שמתנצלים על עצם היותם. כבר מהדף הראשון, לאחר שגמרתי לתאר את עצמי כילדה בעלת מראה בינוני על גבול המכוער – התחלתי לכתוב על הקשיים החברתיים שלי ובהחלט היה לי הרבה על מה לכתוב.
הייתי ילדה בודדה, עם ידיעה פנימית חזקה שיש לה המון תובנות רעננות להציע לעולם, אבל באותו זמן העולם הסתכם ב-22 ילדים בכיתה שבכלל לא רצו לשמוע את מה שיש לה להגיד, ויותר גרוע מכך הם אפילו לא שמו לב לילדה הרזה עם יותר מדי תלתלים שכבר כמה שנים טובות נמצאת איתם בכיתה.
אז כמו אצל ילדים בודדים רבים שהפכו עם השנים לאנשי מילים – הספרים הפכו להיות חבריי הטובים ביותר, אך גם הם לא הצליחו להשתיק את התשוקה העזה שהייתה לי להיות חלק מהחברה. זה המקום להודות שבשנים הראשונות ביסודי בכלל לא ידעתי שאני לא חלק מהכיתה, או שיש דבר כזה כיתה מחוץ לשעות הלימודים – העפיפוניות שלי הצליחה להביא אותי לאי הבחנה מוחלטת בכוורת שלמה של חיים תוססים ומלאי עשייה פעילה שרחשה מתחת לאפי, ואני אפילו לא שמעתי את הזמזום העצבני שלה.
אך ברגע שההבנה נפלה כמו שפשוף רציני בברך כתוצאה ממפגש לא רצוי עם כביש האספלט, הפצע הזה לא רק ששרף, הוא גם סרב להגליד למשך שנים ארוכות, כולל בתקופה שכבר היו לי כבר חברות נפש וגדוד די גדול של מעריצים.
עם השנים לא המשכתי בתחביב כתיבת היומן שלי, בעיקר משום שהיו רגעים שבהם חשבתי שחיי הבנאליים משעממים אפילו אותי, אך מאז ועד היום, גליתי שבכל פעם שאני מגלה בתוכי אותות מצוקה, או כשאני שוב עומדת בפרשת דרכים חשובה – כתיבת המחשבות שלי על דף נייר, היא הדרך הכי טובה להגיע לתובנות לא רק לגבי מצבי הנפשי הנוכחי, אלא גם בנוגע לצעד הבא שעליי לנקוט.