"תחני צמוד אליו, לא ככה ממש צמוד.. .
"והחניון הוא רק לשעתיים, רק לשעתיים".
למבט שלה הייתה רק משמעות אחת –
אם אני לא חוזרת תוך שעתיים בדיוק
במקרה הטוב היא מנקבת לי את הצמיגים.
במקרה הרע היא לוקחת את המאוורר החלוד
ודוחפת אותו לתוך השמשה שלי.
היא מבקשת 13 ₪ תשלום מראש.
אני מפשפשת בארנק ומגלה לחרדתי שהוא ריק.
"אין לי מזומן" אני לוחשת, פי יבש.
"כולכם אותו הדבר, חושבים לעצמכם שאתם יכולים להסתובב בלי מזומן".
היא דורשת ממני את רישיון הנהיגה לערבון
למרות ששתינו ידענו שעם עיני הנץ שלה
והציפורניים המחודדות אין סיכוי שאצליח להבריח
את עצמי ואת הרכב שלי, בלי שאחד מאיתנו יחטוף.
במיוחד לא אחרי שהיא הכריחה אותי
להשתחל בין שתי מכוניות צמודות.
הפגישה עם הלקוח החדש מתארכת
אנחנו משוחחים על הטקסטים החדשים לאתר שלו
ותוך כדי אני חושבת
האם המרמור שלה יכול להביא אותה למצב של שריפת רכבים.
אם הייתי תקועה בחום הלוהט בתא קטן, מסריח משתן,
בעוד שסבתות אחרות בגילה
צובעות שיער לסגול ויושבות בבתי קפה.
גם אני הייתי שורפת רכבים
בעצם הייתי שורפת את כל החניון.
הפגישה נגמרת.
אני מתעניינת היכן יש כספומט
הלקוח מסביר לי בנימוס על איזה בנק
שנמצא במרחק של לא יותר מעשרים דקות הליכה
בתנאי שאת נועלת נעליי ריצה
והיית לפחות חמש פעמים במלכת המדבר.
עוד רבע שעה נגמרות השעתיים שלי.
ההיא בוודאי כבר תלתה את הרישיון שלי
ומשעשעת את עצמה בקליעת חיצים למטרה
אני מתחילה לצעוד ומגלה שהשלפוחית החביבה שלי
(שיש לה נטייה להתמלא ברגעים הכי פחות נוחים)
– עשתה זאת גם הפעם.
אני צועדת לאט בצעדי ברווז
לעבר ה-YELLO שבקצה המנהרה.
כמובן שהשירותים סתומים ואי-אפשר להשתמש בהם
אבל לפחות אפשר להוציא מזומן
אני קונה לעצמי גם זירו נחמה,
אולי השלפוחית שלי תתפוצץ
ותחסוך ממני את הטרחה.
בזחילה אני מגיעה אל החניון.
היא מסתכלת בשעון.
הגעתי כמעט על הדקה, עמדתי באתגר.
היא אפילו מחייכת בהזדהות לנוכח הזיעה והשיער הפרוע.
החנייה עולה 35 ש"ח.
אני מושיטה לה שטר של 100 ₪
את החיוך תופס מבט מרושע.