לרגל העבודה שלי על הספר "צלצול אור הדלת" החלטתי לכתוב על השאלות שבהן אני נתקלת עד היום – כשנודע ששני ההורים שלי חרשים
האם את יודעת לדבר בשפת סימנים?
איך למדת לדבר כמו כולם?
ההורים שלך הם גם אילמים?
יש להורים שלך מכשירי שמיעה?
כשהיית תינוקת איך ההורים שלך ידעו שאת בוכה?
האם זה תורשתי?
איך ההורים שלך ידעו כשמישהו דפק על הדלת?
איך היית מדברת עם ההורים שלך כשלא היית בבית?
ומשום מה אף אחד לא שאל אותי אם הייתה לי ילדות קשה. נראה לי שמבחינת השואלים זה היה די מובן מאליו. אז דבר ראשון שחשוב לי לומר, לפני שאני עונה על כל השאלות – בגדול (אם נוציא את השונות מהמשוואה) לא הייתה לי ילדות נוראית מדי. כנראה בזכות העובדה שלא רק שיש לי הורים מדהימים ובעיקר אימא שהיא אישה חמה, אוהבת ומגוננת, אלא שגם הרגשתי חלק מקהילה מחבקת – קהילת החרשים… אך על כך אכתוב בפוסט אחר, משום שהיום אני רוצה לענות לכול אותן שאלות שעד היום – ממרום גיל ה-40 – אני עדיין נשאלת:
ואלו תשובותיי:
כן, אני יודעת לדבר בשפת הסימנים, אני מתארת לעצמי שזו שפת האם שלי. לצערי אני אמנם מבינה כל סימן וקוראת שפתיים נפלא (לפעמים גם תנועות שפתיים של שומעים מעברו השני של הרחוב, וכן זה באמת פלוס משמעותי) אך לסמן קצת קשה לי. אולי משום שכשהייתי קטנה אהבתי להמציא סימנים משלי למילים (אני עדיין עושה את זה, אך ההורים שלי התרגלו). ואולי זה כמו בשפה זרה, שרבים מאיתנו מבינים כל מילה אך מתקשים לדבר.
אחותי לעומתי מסמנת כמו משוררת והיא אף למדה באופן מקצועי את שפת הסימנים והיום היא מורה משלבת לילדים חרשים.
מאז ומעולם התקשורת ביני לבין הוריי הייתה מושלמת בדיוק כמו התקשורת שבין ילדים שומעים להורים שומעים (להוציא כמובן את גיל ההתבגרות המרדני).
למדתי לדבר בשפה רגילה כי ההורים שלי חרשים אך לא אילמים (ובכך אני עונה גם על השאלה האחרונה). חרשים אינם שומעים ואילו אילמים אינם יכולים להשמיע קול. חרשים רבים בוחרים שלא להשתמש בקולם משום שהם יודעים שהקול שלהם נשמע מוזר או מעוות (קרוב לוודאי שבילדותם צחקו עליהם ולכן הם בחרו להימנע משימוש בקול. אמי ואבי אינם אילמים ולכן כשהייתי ילדה הם דיברו אליי בקול, אמנם חלק מהמילים שלמדתי יצאו משובשות, אך מהר מאוד (בזכות "תגובות" הסביבה) למדתי לתקן אותם. ועד היום כשההורים שלי כועסים עליי, הם בהחלט צועקים בקול רם.
כשהייתי קטנה ועד התיכון היו רבים שחשבו שיש לי מבטא מיוחד, הם אמרו שאני לא נשמעת ישראלית, וניסו לנחש מאיפה הגעתי. התשובה היחידה שיכולתי לספק להם הוא שככול הנראה המבטא המיוחד הגיע מהשתיקה ומקריאת הספרים האובססיבית. בהקשר הזה אני חייבת לספר שבזכות ואולי בגלל אותה קריאת ספרים אינטנסיבית השתרבבו להן המון מילים גבוהות לתוך החורים שבשפה היומיומית שלי – ולא, אף אחד מהילדים לא הסכים לצאת עמי לגזוזטרה.
כן אין ספק שהייתי – פעמים רבות מספור – החרק המוזר ביותר שתחת זכוכית המגדלת. להורים שלי אין ולא היו מעולם מכשירי שמיעה. ככול הידוע לי, לחרשים מלידה שאין להם שרידי שמיעה – מכשיר השמיעה הוא כמו כוסות רוח למת. היום יש את ניתוח ה"שתל", שיכול להחזיר שמיעה גם לחרשים במאת האחוזים, אך הרבה חרשים מתנגדים לניתוח הזה. גם לכך אשמח להתייחס באחד מהפוסטים הבאים שלי.
ברשותכם, על שתי השאלות הבאות אענה ביחד: כשהייתי תינוקת להורים שלי היה מכשיר מיוחד (שיא הטכנולוגיה) שכלל מנורה שנדלקה בכול פעם שהייתי בוכה. כך שגם כאשר הם ישנו, המנורה הבהבה כשהתחלתי לבכות והוריי או לפחות אמי, התעוררו מהאור (לרוב החרשים יש רגישות גבוהה מאוד לאור).
יש גם אור שנדלק בכול חדר בבית כשמישהו מצלצל בפעמון הדלת.
אמי לא נזקקה לעזרה או למטפלת, אך כשהייתי בערך בת 3 או 4 היא העדיפה שלי ולאחותי תהיה למשך מספר שעות ביום מטפלת על מנת שנדע לדבר טוב יותר.
חרשות היא אכן תורשתית, אך במקרה שלי – אמי נולדה חרשת משום שסבתי הייתה חולה באדמת ואילו אבי התחרש כשהיה תינוק קטן מאוד משום שחלה בדלקת קרום המוח.
אני חושבת שלחרשות של הוריי יש חלק מאוד גדול באישה ובסופרת שהפכתי להיות. אני מקווה שאצליח להעביר מקצת מהתובנות או מהרגישויות שקבלתי כתוצאה מכך שבחרתי להיוולד דווקא להורים חרשים.
